"אני רוצה שאשתי תוכל לגור בבית כל החיים, אבל אחרי מותה הבית יעבור לילדים שלי ולא לבן הזוג החדש שלה" - זו אחת הבקשות הנפוצות ביותר שאני שומעת כשאנשים מגיעים לערוך צוואה. התשובה לבקשה הזו קשורה ישירות למנגנון המשפטי "יורש אחר יורש".
יורש אחר יורש הוא הסדר משפטי המעוגן בסעיף 42 לחוק הירושה, המאפשר למצווה לקבוע שני יורשים ברצף:
היורש הראשון יקבל את הנכס לאחר מות המצווה
היורש השני יקבל את מה ששייר היורש הראשון לאחר מותו (או בהתקיים תנאי/מועד אחר)
"המצווה רשאי לצוות לשניים על מנת שיזכה השני אחרי שזכה הראשון; השני יזכה במות הראשון או בהתקיים התנאי או בהגיע המועד שנקבע לכך בצוואה, הכל לפי המוקדם יותר."
אבא כותב בצוואה: "הדירה שלי תעבור לאשתי שרה. לאחר מותה של שרה, הדירה תעבור לבני דוד."
שרה = היורשת הראשונה - היא יורשת את הדירה ויכולה לגור בה
דוד = יורש אחר יורש - הוא יקבל את הדירה (או מה שנשאר ממנה) רק אחרי מות שרה
התרחיש הנפוץ ביותר:
אדם בנישואין שניים רוצה שבן זוגו הנוכחי יהיה מוגן, אבל הנכסים יגיעו בסופו של דבר לילדים מהנישואין הראשונים.
"הדירה תעבור לאשתי מיכל. לאחר מותה, תעבור לילדיי מהנישואין הראשונים - דן ורונית."
בני זוג כותבים צוואות הדדיות: "הנותר בחיים יירש הכל, ולאחר מותו הנכסים יעברו לילדינו המשותפים."
כך מבטיחים שבן הזוג שנותר בחיים לא יוריש את הכל לבן זוג חדש.
כשיש חשש שהיורש הראשון ימכור או יעביר את הנכס לגורמים לא רצויים, המנגנון "נועל" חלקית את הנכס.
סבא רוצה שהדירה תעבור לבן, ואחר כך לנכד - כך הוא מבטיח שהנכס נשאר במשפחה.
לפי סעיף 42(ב): "הראשון רשאי לעשות במה שקיבל כבתוך שלו"
זה אומר שהיורש הראשון:
יכול לגור בדירה
יכול למכור את הנכס
יכול להשכיר אותו
יכול להוציא משכנתא עליו
✅ יכול לבזבז, לכלות, לצרוך את הנכס
✅ היורש השני יקבל רק "מה ששייר הראשון"
לא יכול להוריש את הנכס לאדם אחר בצוואה
הוראת "יורש אחר יורש" גוברת על כל צוואה שיכתוב היורש הראשון
זו המגבלה היחידה המפורשת בחוק!
כאן מתחיל העניין המורכב:
מצד אחד - החוק אומר שהיורש הראשון "רשאי לעשות במה שקיבל כבתוך שלו"
מצד שני - היורש השני יורש רק "מה ששייר הראשון"
אז מה קורה אם היורש הראשון מכר הכל? בזבז הכל?
בית המשפט קבע בפסיקה:
היורש הראשון יודע שהמצווה ביקש שהנכסים יגיעו ליורש השני, אך ידיעה זו אין בה כדי להטיל מגבלה משפטית על כוחו לעשות במה שקיבל שלו. אולם יש כאן חובה מוסרית שהראשון ישמור על הנכסים במידת האפשר.
המשמעות המעשית:
היורש הראשון יכול מבחינה משפטית לכלות את כל הנכסים, אבל זה לא מוסרי. אם הוא עשה זאת כדי לסכל את היורש השני במזיד - בית המשפט עשוי להתערב על פי עקרון תום הלב.
היורש הראשון קיבל דירה בתל אביב, מכר אותה תמורת 2 מיליון ₪, וקנה דירה אחרת בנתניה.
האם היורש השני זכאי לדירה בנתניה?
הפסיקה קבעה:
יש להחיל את עקרון העקיבה - היורש השני זכאי גם לנכסים חליפיים שרכש היורש הראשון מתוך נכסי העזבון.
מכר דירה וקנה דירה אחרת - היורש השני זכאי לדירה החדשה
מכר דירה והכסף בבנק - היורש השני זכאי לכסף
מכר דירה וקנה מניות - היורש השני זכאי למניות
אבל: אם הכסף התערבב עם כספים אחרים, או הוצא על הוצאות שוטפות - קשה מאוד להוכיח זכות עקיבה.
נטל ההוכחה על היורש השני - עליו להוכיח במובהק שהנכס החדש הוא תחליף ישיר לנכס המקורי.
לפי סעיף 49 לחוק הירושה:
היורש השני יזכה ישירות!
דוגמה:
אבא כתב: "לאשתי, ואחריה לבני."
האשה נפטרה לפני האבא.
→ הבן יורש ישירות את האבא (לא צאצאי האשה)
אם יש לו צאצאים - הם יורשים במקומו
אם אין לו צאצאים - ההוראה מתבטלת
לא ניתן להוריש ליותר משני יורשים ברצף.
לא אפשרי: "לבן, ואחריו לנכד, ואחריו לנין"
אפשרי רק: "לבן, ואחריו לנכד"
חריג: אם היורש היה בחיים בעת עריכת הצוואה, אפשר להוסיף עוד שלב.
היורש השני יכול לרשום הערת אזהרה על הנכס במינהל מקרקעין, כך שאם היורש הראשון ינסה למכור - הרוכש יידע שיש זכויות נוספות בנכס.
המצווה יכול לכתוב בצוואה הגבלות על היורש הראשון:
"אסור למכור את הנכס"
"אסור לשעבד את הנכס"
"חובה לבצע תחזוקה שוטפת"
אם היורש הראשון יפר את התנאים - הנכס עובר מיד ליורש השני.
אפשר למנות נאמן שיפקח על היורש הראשון ויוודא שהוא לא מסכל את זכויות היורש השני.
למרות שמבחינה משפטית הוא יכול לעשות כמעט הכל, הוא יודע שהנכס "לא באמת שלו" - זה יוצר תחושה רעה.
היורש השני לוחץ: "אל תמכור!", "אל תבזבז!"
היורש הראשון כועס: "זה שלי! תעזוב אותי בשקט!"
רוכשים ובנקים לא אוהבים לקנות/להלוות על נכס עם הערת אזהרה של יורש שני.
מה אם המצב משתנה?
היורש הראשון זקוק למכור כדי לשלם טיפול רפואי?
היורש השני כבר לא צריך את הנכס?